בית המשפט לתביעות קטנות בעכו נדרש לשאלת פרטיות מצלמות אבטחה ומה הפיצוי הראוי במקרה של התקנת מצלמות אבטחה ללא רשות, אשר צופות לביתם של התובעים. בהחלטתו קבע בית המשפט כי זכותם של התובעים לא להיות מצולמים בביתם הפרטי ואין בעובדה כי המצלמות הותקנו בנכסו/גינתו של הנתבע כדי לשלול את הפגיעה בפרטיותם של התובעים.
לטענת התובעים בחודש מאי 2022 וללא הסכמתם, התקין הנתבע בחצר ביתו שתי מצלמות המופנות ישירות אל עבר חלונותיה של דירת מגורי התובעים, מצלמה אחת הותקנה ועדשתה הופנתה בזווית ישירה אל עבר חלון החדר שלהם, במרחק של כ- 2.5 מטר מהחלון ומצלמה שנייה הותקנה והופנתה אל עבר חלון חדר מרפסת התובעים, לעבר חלונות המטבח במרחק ישיר של 2.5 מטר מהחלונות.
התובעים טענו כי הנתבע עבר על חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") באופן חמור, צילם אותם ואת בני משפחתם בדירתם כשהם נמצאים ברשות היחיד, פגע בפרטיותם במזיד ועקב אחריהם באמצעות המצלמות 24 שעות ביממה, דבר אשר גרם להם לחוסר אונים ועוגמת נפש. התובעים הוסיפו וטענו כי נאלצו לחיות מאז הצבת המצלמות עם תריסים סגורים מחשש והם מצולמים, מאחר והמצלמה מופנית ישירות לחלונותיהם וצופה אל כל עברי חדרי דירתם.
התובעים טענו כי המצלמות שהנתבע התקין הן גם "מצלמות רשת" המחוברות בכבל למחשבו, הוא צילם את התובעים ובני משפחתם ותיעד אותם קולית במיקרופון.
לטענת התובעים, אף לאחר שהנתבע הוזהר על ידי אחראית הרובעים בעירייה להסיר את המצלמות ממיקומם, הנתבע לא חדל מהתנהגותו והציב את המצלמות שוב לאחר שבוע.
בכתב הגנתו טען הנתבע כי במשך תקופה ממושכת התובעים שפכו מחלונות דירתם לשטח גינתו הפרטית שפכים נוזליים ושומניים, כאשר מישהו מתוך דירת התובעים פותח חלון בשקט, שופך וסוגר את החלון מהר מאוד. לטענת הנתבע, השפכים מגיעים לריצוף אבן משתלבת, לשולחן, כיסאות, לעץ, לשולחן ממנו אוכל, לגדר, לבגדים ולמצעים ואף לנתבע עצמו ככל והוא נמצא בגינה באותו מועד. הנתבעת טען כי נאלץ ביחד עם אשתו לנקות באמצעות חומרים כימיים ומברשת ולשטוף את הכתמים ועל כן נגרמו להם נזקים.
הנתבע טען כי פנה לשוטר קהילתי אשר הגיע לביתו, ראה את הכתמים והנזק והמליץ לנתבע להתקין מצלמת אבטחה ועל כן לטענתו ובהמלצת השוטר התקין את מצלמת האבטחה בסוף חודש אפריל.
הנתבע טען כי בתחילת חודש מאי, לאחר שרכזת הרובע פנתה אליו והודיעה לו כי התובעים התלוננו על תחושת אי נעימות והפרת הפרטיות שלהם ושהם הבטיחו להפסיק לשפוך שפכים לגינתו, מיד הוריד המצלמה. על אף האמור, הנתבע טען כי בהמשך, לאחר כשבועיים כשגילה את כל הגדר בכתמים מהשפכים נאלץ להחזיר את המצלמה. לטענתו, לאחר שקיבל זימון מביהמ"ש בחודש יוני 2022 הסיר את המצלמה.
הנתבע טען כי מצלמת האבטחה הותקנה בשטח הפרטי שלו במרחק של 4.5 מטר מהחלונות של השכנים, נמצאת כ- 3 מטר מחזית הבניין, נמוך בכ- 2.5 מטר מחלונות של השכנים וכ- 2 מטר הצידה וכי אין כל אפשרות טכנית ואין כוונה להתקינה בזווית ישירה או במרחק של כ- 2.5 מטר מהחלונות כפי שטענו התובעים.
כן טען הנתבע כי שדה הראיה של המצלמה מאפשר לצלם שטח הגינה הפרטית שלו וגם את קיר הבניין כולו, אך רק משנמצא מחוץ לקירות וחלונות הבניין וכי אין כל אפשרות בעזרת המצלמה לראות או לצלם כל דבר בתוך דירתם של השכנים.
לטענת הנתבע מדובר בחזית הדרומית של הבית שם יש חלונות של מטבח, חדר שרות וחדר שינה אחד, כאשר חלון המטבח מחוץ לשדה ראיה של המצלמה, חלון של חדר שירות נסתר במגני כביסה וחלון נוסף בחדר השינה של אמו ואשתו של התובע שלא הצטרפה לתביעה. נטען כי חלונות של חדרי שינה של התובעים וסלון של דירתם נמצאים בחזית הצפונית של הבניין ושם לא הייתה מותקנת מצלמה ולמרות זאת התריסים בחלונות הנ"ל תמיד סגורים.
הנתבע טען כי במשך שנה וחצי היה בתוקף צו למניעת הטרדה מאיימת נגד תובע 2 וכי התובע מחויב לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עו"ד, אך לא שילם.
הרשמת הבכירה , לינא בולוס עואד קבעה בפסק הדין כי התובעים צירפו לכתב תביעתם תמונות המעידות לטענתם כי המצלמות שהותקנו על ידי הנתבע כוונו לביתם ובכך נגרמה פגיעה בפרטיותם. מנגד, הנתבע טען כי לאורך תקופה ממושכת התובעים השליכו מחלונות ביתם שפכים לגינתו הפרטית וגרמו לו לנזקים, ועל כן נאלץ להתקין את המצלמות. הנתבעים לא הכחישו את התקנת המצלמות בתקופות אשר צוינו לעיל, אך טענו כי מדובר באילוץ ובהמלצת המשטרה.
סעיף 7 (א) לחוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".
סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיותו של זולתו ללא הסכמתו". סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מגדיר פגיעה בפרטיות מהי תוך שנקבע כי בילוש או התחקות אחרי אדם העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת, צילום אדם כשהוא ברשות היחיד והאזנה האסורה פי חוק, מהוות פגיעה בפרטיות לפי החוק.
"על אף שהמצלמות הותקנו בשטח הפרטי של הנתבע, הרי זכותם של התובעים לא להיות מצולמים בביתם הפרטי", קבעה הרשמת הבכירה. "אין בעובדה כי המצלמות הותקנו בנכסו/גינתו של הנתבע כדי לשלול את הפגיעה בפרטיותם של התובעים שכן, הוכח בפניי כי המצלמות אשר הותקנו על ידי הנתבע אכן כוונו לעבר ביתם של התובעים, דבר אשר היווה פגיעה בפרטיותם.
עוד קבע בית המשפט: "לא נעלמה מעיניי טענת הנתבע לפיה המצלמות הותקנו על מנת לגלות את זהותו של הגורם אשר שפך שפכים לגינתו ולרכושו. סעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות מגן על פי שפוגע בפרטיות של אחר במקרה והפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע, אך הסבריו של הנתבע בעניין התקנת המצלמות לצורך הגנה על ביתו מפני נזקים, אין בהם כדי להצדיק צילום ביתם של התובעים".
"שוכנעתי כי צילום ביתם של התובעים פגע בפרטיותם וגרם להם לעוגמת נפש", קבעה הרשמת הבכירה. "על אף האמור, התובעים לא הביאו ראיות המוכיחות את שווי נזקיהם ועל כן, הפיצוי ייפסק על דרך האומדנה, תוך שהבאתי בחשבון כל הנתונים הרלוונטיים. לאור האמור, אני מעריכה את נזקיהם של התובעים על דרך האומדנה ואני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובעים פיצוי בגין הפרת הפרטיות ועוגמת הנפש בסך כולל של 1,500 שקלים. בית המשפט לא קבע צו להוצאות".
פסק הדין בשאלת פרטיות מצלמות אבטחה ניתן ביום 18 באוגוסט 2022 וטרם נודע האם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
תק (עכו) 63370-05-22 ולדימיר ורבנה נ' מרק ליברמן
