מה גובה פיצוי בתביעת לשון הרע בפייסבוק ?  בית משפט השלום באשדוד דן בתביעתו של אורי פירוז, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ובה נטען, כי יגאל רפאל כהן הכפיש ברשת החברתית "פייסבוק", את העסק שבבעלותו בעל השם המסחרי "SOSIMPLE".

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

אורי פירוז מנהל עסק, שבמסגרתו ניתנים קורסים, המכשירים את המשתתפים בהם למסחר ברשת המסחרית "AMAZON". העסק נושא את השם המסחרי "SOSIMPLE". פירוז מפרסם את עסקו ואת הקורסים הנערכים במסגרתו, בין היתר, באמצעות הרשת החברתית "פייסבוק". ביום 15.2.2019, כתב מר יגאל רפאל כהן (להלן – "כהן"), תגובית לפוסט פרסומי ממומן של העסק ב"פייסבוק", במסגרתו שיווק פירוז את האחד הקורסים. זו לשון התגובית:

"די !!! מספיק עם השקרים האלה די!

אם היית לידי עכשיו – הייתי יורק לך בפרצוף, תיתבייש לך – דיי להטעות אנשים תמימים ולך לעבוד באמת, די לעבוד על אנשים – שקרן זונה!!!"

פירוז מחק את התגובית כ- 16 שעות לאחר פרסומה. בין הצדדים אין היכרות מוקדמת, הם מעולם לא שוחחו טרם כתיבת התגובית, ולא היו בקשר כלשהו.

המחלוקות בין הצדדים

שלוש מחלוקות ניטשות בין הצדדים בעניינה של התגובית אותה רשם כהן. תחילה חלוקים ביניהם הצדדים בשאלה אם האמור בתגובית מהווה "לשון הרע"; ככל שייקבע, כי התגובית מהווה "לשון הרע", תעלה השאלה באם מתקיים יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק; לבסוף, חלוקים ביניהם הצדדים באם נגרם לפירוז נזק כתוצאה מהאמור בפרסום ומה גובה פיצוי בתביעת לשון הרע.

יש לומר, כי כהן מעלה בסיכומיו טענה נוספת, שהיא דיונית וכללית באופיה, ומתייחסת לכל הרכיבים הטעונים הוכחה. נטען, כי תצהירו של פירוז הוא לאקוני, וכי הוא איננו כולל הצהרה על טענות עובדתיות שנטענו בכתב התביעה.

ביתר פירוט של הטענות יש לומר, שלטענת פירוז, האמור בתגובית מהווה "לשון הרע", כמשמעות מונח זה בחוק, וכי הפרסום נעשה במזיד ובכוונה לפגוע בשמו הטוב ובשמו הטוב של העסק.

מנגד, לטענת כהן, האמור בתגובית אינו מהווה "לשון הרע", אלא, לכל היותר, מהווה גידופים וקללות, לגביהם נקבע בפסיקת בתי המשפט, כי אינם מהווים "לשון הרע", אלא חלק משגרת שיח מצערת שהתפתחה בתרבות הישראלית.

עוד נטען, כי ניתן לראות בדברים שפורסמו כהבעת דעה לגיטימית, על רקע תסכולו של כהן מן העובדה, שעל-פי טענתו נפל קורבן לחברת קש אינטרנטית העוסקת בשיווק תוספי תזונה. בנוסף טוען כהן בעניין זה, כי פרסום התגובית חוסה תחת הגנת סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], באשר מדובר בפרסום המהווה זוטי דברים.

מחלוקת נוספת מתייחסת לשאלה באם התגובית מהווה "פרסום", כהגדרת מונח זה בסעיף 2 לחוק, כאשר בבסיס המחלוקת בעניין זה עומדת טענת כהן שלא הוכח, כי התגובית נצפתה על-ידי אדם כלשהו מלבד פירוז.

בעניין זה טוען פירוז, כי בתגובית צפו 317 אנשים, והוסיף בעדותו בבית המשפט, כי גם שותפו לעסק צפה בתגובית. מנגד, לטענת כהן, אין מדובר ב"פרסום", שכן פירוז לא צירף חוות דעת, ולא זימן עד מומחה מטעמו, אשר יניח תשתית עובדתית לכך, שלפחות אדם אחד מלבד פירוז נחשף לתגובית.

במישור הנזק טוען פירוז, כי לאור העובדה שהתגובית פורסמה בצמוד לפוסט פרסומי, שנועד לקדם רישום לקורס אותו הוא עורך באמצעות העסק, ואשר יועד לאוכלוסייה שפולחה במיוחד לצורך איתור מועמדים מתאימים לרישום, הרי שאותם אנשים שאליהם יועד הפוסט לא נרשמו לקורס, ועקב כך נגרם לו נזק . פירוז טוען עוד, וצרף לתצהירו דוחות, אותם הוא מכנה "דו"ח רווח והפסד", כי בחודשים שלאחר פרסום התגובית נרשמה ירידה בהכנסות העסק.

לטענת כהן, פירוז לא הביא כל ראיה להוכחת הטענה כי פרסום התגובית הביא לפגיעה בשמו הטוב או בעיסוקו. כהן מוסיף עוד, כי בסופו של יום היתה הרשמה מלאה לקורס נשוא הפוסט הפרסומי וכי עובדה זו יש בה כדי להעיד שלפירוז לא נגרם כל נזק.

לבסוף טוען כהן, כי לא התכוון לפגוע בפירוז ובעסקו. לטענתו, ביקש לרשום את הדברים בצמוד לפרסומים של חברה לשיווק תוספי תזונה ממנה נפגע, וכי בטעות נרשמו הדברים כתגובה לפוסט של פירוז.

דיון והכרעה

בהכרעה קבע שופט בית משפט השלום באשדוד יהודה לייבלין כי המונח "לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק, בו נקבע, בין היתר כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;"

באשר לאופן בו יש לבחון את הטענה בדבר קיומה של עוולת לשון הרע, ניתן לפנות להלכה שנפסקה בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004), שם קבע בית המשפט העליון כך

"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר [39], בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו Price supra [40], at pp. 3-4). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: 'האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות' (פרשת אמר [1], בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים."

דהיינו, בשלב ראשון, על מנת לברר אם הפרסומים שבוצעו על ידי כהן מהווים לשון הרע, יש לבחון את משמעות הביטויים, בהתאם לנסיבות, והאם באיזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי, מקים הפרסום חבות מכוח חוק איסור לשון הרע.

לאחר מכן יש לבחון, את יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק, שזו לשונו:

"(א)       פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)        רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

(1)         אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)         אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

בכל הקשור לשלב השלישי, יש לציין, כי כהן איננו טוען למי מההגנות הקבועות בחוק, למעט הטענה כי מדובר בזוטי דברים, ומתמקד כאמור בטענות, שאין מדובר ב"לשון הרע", ולא מתקיים יסוד הפרסום.

בכל הקשור לנזק, יש לבחון את הסעד המבוקש על-ידי פירוז לתשלום פיצוי בסך של 100,000 שקלים, לפי סעיף 7א לחוק, בו נקבע, כי בית המשפט רשאי לחייב את המעוול (מוציא לשון הרע) בתשלום פיצויים, ללא הוכחת נזק, עד לתקרה בסך של כ- 71,300 ₪ (הסכום נכון להיום); וכפליים סכום זה ככל שהוכחה כוונה לפגוע. בהקשר זה, בשים לב להוראת סעיף 19 לחוק, יהיה מקום לבחון את טענת כהן, כי לא התכוון לפגוע בפירוז ובעסקו, אלא בעסק אחר.

הטענה הדיונית

בית המשפט קבע כי הוא מסיר את הטענה הדיונית של כהן, שלפיה יש לדחות את התביעה, היות שתצהירו של פירוז הוא לאקוני, ואין בו הצהרה על מרבית הטענות העובדתיות שבכתב התביעה, ובפרט התייחסות לטענה כי הפרסום נעשה במזיד ובכוונה. בהקשר זה נטען, כי חלק מטענותיו של פירוז בעדותו, הן בגדר הרחבת חזית אסורה.

"יש לדחות טענה זו, הגם שאכן תצהירו של פירוז הוא תמציתי. אלא, שהאמור בתצהיר מקיים את הדרוש הוכחה בהליכים מסוג זה, בהתאם לגדרי המחלוקת כפי שהיא עולה מכתבי הטענות. יש בו הצגה של הפרסום שביצע כהן, והתייחסות למספר האנשים שלטענת פירוז צפו בפרסום. בנוסף, יש בו התייחסות ליסוד הנזק שנגרם לו. הטענה, כי פירוז ביצע הרחבה של חזית המחלוקת בעדותו, היא כללית ולא מפורטת, ודי בכך כדי לדחותה. אך גם לגופו של עניין אין בה ממש, שכן כאמור, חזית המחלוקת הוצגה בכתבי הטענות, ובאופן תמציתי בתצהירו של פירוז, וככל שפירוז עיבה את ההתייחסות לסוגיית הנזק ויסוד הפרסום, הרי שהוא עשה זאת במענה לשאלות בחקירה נגדית ולשאלות בית המשפט".

לשון הרע

השלב הראשון הוא בחינת הפרסום, ובאם הוא מהווה "לשון הרע" בהתאם לתכלית החוק, ובהתאם לפסיקה שהותוותה בעניין זה. ניתן לעמוד על המבחן באמצעותו תבחן שאלה זו באמצעות האמור בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן [פורסם בנבו] (9.1.1986) שם נקבע כך:

"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע. אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום."

בית המשפט קבע כי בענייננו, קל לומר לגישתי, כי האמור בתגובית מקיים בנקל את התכלית לשמה חוקק חוק איסור לשון הרע, ומהווה בפועל "לשון הרע" בעיני כל אדם סביר, בהתאם למבחן האובייקטיבי. לגישתי, אין אפשרות לנתק את לשון התגובית מהקשרה. הפרסום הנדון נכתב כתגובה לפרסום ממומן של פירוז, בו הציע קורס אותו הוא עורך, ובתגובית אמירות ישירות כנגד אמינות העסק, שכן יש בה התייחסות אל המפרסם (פירוז) כאל שקרן, אשר מטעה אנשים, וכל זאת בהקשר לתוכן פרסומי המתייחס לעסקו. לפיכך, מבחינה אובייקטיבית בעיני המתבונן, כאשר מופיעה תגובית לפוסט הפרסומי של פירוז, אזי התגובה נחזית כמפורסמת על-ידי אדם אשר היה בקשר עם מפרסם הפוסט, וקיבל ממנו שירותים, ומדובר בדעתו באשר להתנהלות המפרסם. לגישתי, קורא התגובית אינו יכול לדעת כי מדובר ב"טעות בזיהוי" כטענתו של כהן.

בית המשפט קבע כי לאור האמור, לא ניתן להקל ראש בפרסום זה, כפי שמבקש כהן, אלא מדובר בדברים שנופלים במובהק בס"ק (3) להגדרת המונח "לשון הרע", באשר יש בהם משום פגיעה ישירה באמינות העסק.

גם באשר לביטויים המתייחסים לאמינות העסק מתווספים גם גידופים, קבע בית המשפט כי הם מהווים "לשון הרע". "אין מדובר בגידופים וקללות, שלמרבה הצער הפכו שגורים בשיח היומיומי, אלא מדובר בגידופים וקללות, כלפי שירות, שהקורא סבור כי ניתן לכהן על-ידי פירוז".

על יסוד כל האמור לעיל, קבע בית המשפט כי עלה בידי פירוז להוכיח, כי האמירות שבתגובית מהוות לשון הרע, בהתאם לס"ק 1 ו- 3 שבסעיף 1 לחוק.

כהן טען כי הדברים לא כוונו כלל לעסק של פירוז, אלא לעסק אחר ממנו נפגע. יש לומר בעניין זה, כי היות שמדובר במבחן אובייקטיבי, ובפס"ד "שאהה" לעיל, נקבע שאין חשיבות ל"יסוד הנפשי" של המפרסם, אזי אינני נדרש כלל, בהיבט זה של המחלוקת, לטענת כהן, כי הדברים לא כוונו כלל לעסקו של פירוז, אלא לעסק אחר ממנו נפגע כהן.

יצויין, כי דרישת היסוד הנפשי של "כוונה לפגוע", קיימת בעבירה הפלילית הקבועה בסעיף 6 לחוק, אשר לשונה "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת". לעומת זאת, בעוולה האזרחית, שמכוחה הוגשה תובענה זו, אין דרישה ליסוד נפשי של כוונה (וראו גם פסקה 26 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר [פורסם בנבו] (12.11.2006)).

בית המשפט קבע כי אינו מקבל את הטענה, לפיה מדובר בהבעת דעת וביקורת לגיטימית. כהן מעולם לא קיבל שירות מפירוז, ולכן אין מדובר ב"הבעת דעה" או "ביקורת" על עסקו. "לכך אוסיף, כי הייתי דוחה את הטענה, גם אלמלא היה מדובר בטעות של כהן, והדברים אכן היו מכוונים כלפי עסקו של פירוז. האופן בו נוסחו הדברים אינם הבעת דעת, ואין בהם ביקורת, אלא הטחת האשמות, מבלי להניח את התשתית העומדת ביסודן, וזאת על מנת שהקורא יוכל לגבש דעה בעצמו".

האם מדובר בפרסום?

ברע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (8.1.2020), נקבע, כי פעולת השיתוף (share) ברשתות החברתיות מהווה פרסום בהתאם לאמור בחוק. יצויין, כי בהליך לא נדונה כלל תפוצת הפוסט המקורי או השיתוף, ולא נידונה השאלה כמה אנשים צפו בפועל בפרסום.

כלומר, נקבע כי עצם החזרה על הפוסט מהווה פרסום, גם כאשר אין כלל הוכחה לכמות האנשים שצפו בפועל בפוסט. תשאל, אם כך, השאלה, מה באשר לכתיבת תגובית? האם כתיבת תגובית, שונה מכתיבת פוסט עצמאי ?

תשובה לכך יכולה להימצא בסע' 46 לפסק הדין "ניידלי" הנ"ל, שם נקבע:

"כאשר משתמש מפרסם תגובה לפרסום המכיל לשון הרע, ייתכן שהדבר יוביל באופן דומה לחשיפת הפרסום מושא התגובה למשתמשים נוספים. אולם, במקרה זה נהיר כי יש להתמקד בתוכן התגובה של אותו משתמש ולא בעצם החזרה על הפרסום, הנעשית באופן טכני, ללא מעורבותו הפעילה".

בית המשפט קבע כי עולה מן האמור, שניתן להתייחס לכתיבת תגובית המכילה לשון הרע, כאל כתיבת פוסט עצמאי.

הליכים נוספים בהם נדונו טענות לעוולת לשון הרע בגין פרסומים בתגוביות (או טוקבקים): רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ [פורסם בנבו] (25.3.2010); תא"מ (צפת) 54888-01-12 וקנין נ' מועלם (פורסם במאגרים משפטיים [פורסם בנבו] 16.12.2012)).

בית המשפט קבע כי הצדדים לא הביאו ראיות הנוגעות לכמות האנשים שצפו בפועל בתגובית. טענת פירוז, כי בתגובית צפו 317 בני אדם, מתבססת על כך שבהתאם לצילום המסך שהוגש, צפו 317 אנשים בפוסט המקורי. "לגישתי, עובדה זו איננה מהווה הוכחה לכך שאותה כמות אנשים צפתה גם בתגובית. יחד עם זאת, ניתן לומר, כי היות שהתגובה פורסמה מהלך של 16 שעות, ועל-פי עדותו של פירוז הפרסום עצמו תקף ל- 24 שעות בלבד, אזי קיימת סבירות גבוהה שלפחות צופה אחד בפוסט ראה גם את התגובית.

פירוז טען בנוסף, כי שותפו צפה גם הוא בתגובית, אולם לא הציג כל ראיה לכך, אלא טען זאת לראשונה בחקירתו הנגדית. כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, נדרש בית המשפט לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה זו, ללא סיוע (ראו סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). בנדון לא מצאתי נימוק להסתפק בכך, בפרט כאשר הטענה נטענה לראשונה חקירה הנגדית.

לא רק זו, אלא שבמקרה זה, כאשר פירוז נמנע מלהעיד את שותפו, הרי שההימנעות מהעדת השותף אף פועלת כנגדו, וזאת לאור החזקה בדבר הימנעות צד מהבאת עדות רלוונטית, שיש בה לכאורה כדי לתמוך בגרסתו. ההימנעות מקימה חזקה, כי העדות היתה תומכת דווקא בגרסת הצד שכנגד (ראו ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק [פורסם בנבו] (4.11.2001)).

אך האם ישנו הכרח להוכיח בראיות פוזטיביות שאדם נוסף מלבד פירוז צפה בתגובית, על מנת שזו תהווה פרסום? התשובה לכך בשלילה. בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק, פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית. כלומר, לכאורה נדרש כי יצפה בתגובית לפחות אדם אחד, זולת הנפגע. אלא שסעיף 2(ב)(2) לחוק מלמד אותנו, כי הדבר איננו דרוש, היות שביטוי בכתב יהווה פרסום, בין היתר, " אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." (ההדגשה שלי – י.ל)            

כך כותב בעניין זה המלומד א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז – 1997), עמ' 91 – 92 (1997): "ההבדל העיקרי בין יסוד ה'פרסום' הנדרש בעבירה הפלילית לבין יסוד ה"פרסום' הנדרש בעוולה האזרחית נוגע למספר האנשים, זולת הנפגע, שאליהם צריך הפרסום להגיע. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את העוולה האזרחית כך:

'פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע, תהא עוולה אזרחית…'.

מהוראה זו עולה, כי די בכך שהפרסום ייעשה לאדם אחד בלבד זולת הנפגע כדי להטיל על המפרסם אחריות אזרחית לפרסום. את הכלל הזה יש לשלב בהוראות סעיף 2 לחוק, בנוגע לכוונה המתלווה לפרסום ובנוגע לשאלה האם הפרסום חייב להגיע בפועל לפי שאליו הוא מכוון. מכאן עולה, שאדם יישא באחריות אזרחית לפרסום לשון הרע שלא בכתב אם הפרסום היה מיועד לאדם אחד לפחות זולת הנפגע והוא אכן הגיע בפועל לאדם אחד לפחות זולת הנפגע, וכי אדם יישא באחריות אזרחית לפרסום לשון הרע בכתב אם הפרסום עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם אחד זולת הנפגע." (ההדגשה שלי – י.ל)

ראו עוד בעניין זה: תמ"ש (באר שבע) 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים משפטיים, [פורסם בנבו], 11.8.2013); ת"א (חי') 33871-11-17 גבי רז נ' רינת ירדן (פורסם במאגרים משפטיים, [פורסם בנבו], 28.1.2021); תא"מ (הרצ') 26222-03-20 יואב לוי נ' רויטל בר (פורסם במאגרים משפטיים, [פורסם בנבו], 13.12.2020).

לפיכך, די בכך שקיים פוטנציאל שהפרסום נצפה על-ידי אדם נוסף זולת פירוז, כדי לעמוד בתנאי הפרסום הקבוע בסעיף 2(ב)(2) לחוק. לכך אוסיף, שלאור העובדה שמן הנסיבות עולה שבפוסט צפו 317 איש, אזי תהיה זו הנחה סבירה, במאזן הסתברויות, שלפחות אדם אחד זולת פירוז צפה בה. לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי הוכח שמדובר בפרסום בהתאם לאמור בחוק.

האם מדובר בפרסום מותר והאם חלות על הנתבע הגנות?

כבר צויין, שכהן אינו טוען להגנות הקבועות בחוק לשון הרע, וההגנה שלה הוא טוען היא הגנת "זוטי דברים" מכח סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "פקודת הנזיקין"), אשר חלה על העניין בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק. זהו לשונו של סעיף 4 לפקודת הנזיקין:

"לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך."

בית המשפט קבע כי אין לקבל את הטענה, כי האמור בתגובית מהווה "זוטי דברים". גם אילו מדובר היה בתגובה שנכתבה לפרסום של אדם פרטי, יכול אני להבין את העלבון והפגיעה בשמו הטוב של האדם שעליו נכתבו הדברים. בענייננו, קל וחומר כאשר מדובר בתגובית שפורסמה לפוסט פרסומי, ובו מוזהרים לקוחות פוטנציאליים מלפנות לפירוז ולעסק בבעלותו. בעניין זה, אין משמעות האם התגובית יועדה מלכתחילה לאדם שפרסם את הפוסט, או לאדם אחר, שכן קורא התגובית אינו יכול לדעת את שבליבו של הכותב.

בנסיבות אלה לא רק שאינני סבור ש"אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בתלונה", אלא שאני מתקשה לראות אדם כאמור שלא היה בא בתלונה.

לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי אינו מוצא מקום לפטור את כהן מאחריות, בטענה כי מדובר בזוטי דברים.

גובה פיצוי בתביעת לשון הרע

משנקבע כי אכן מדובר בפרסום לשון הרע, וכי לכהן אין הגנה בהתאם לחוק או בהתאם לפקודת הנזיקין, יש לדון בשאלת גובה פיצוי בתביעת לשון הרע. בסעיף 7א(ב) לחוק נקבע, כי במשפט בשל עוולה אזרחית, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע, ללא הוכחת נזק, בתשלום פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים (סכום זה בהתאם למנגנון ההצמדה הקבוע בחוק עומד נכון להיום על כ- 71,300 שקלים). ביחס לנושא גובה פיצוי בתביעת לשון הרע בסעיף 7א(ג) לחוק נקבע, כי אם מדובר בלשון הרע, אשר הוכח כי פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע כפל פיצוי.

גובה פיצוי בתביעת לשון הרע תכליתו להשיג מטרות שונות – האחת, הטבת נזקיו של התובע, דהיינו לעודד את רוחו ולתקן את הנזק לשמו הטוב (ראו רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף [פורסם בנבו] (14.8.2001)); השניה, סנקציה עונשית כלפי מפרסם לשון הרע (ראו ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא [פורסם בנבו] (21.11.2006)); השלישית, היבט חינוכי שעניינו העברת מסר לציבור (ראו ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי [פורסם בנבו] (4.8.2008)).

בתיק המוצגים שהוגש מטעמו של פירוז הוגשו גם דוחות שכותרתם "יתרות סעיפים לפי חודשים", ונטען כי ניתן לראות בהם את הפגיעה הכלכלית, שנגרמה לעסק בשל פרסום התגובית, בחודש פברואר 2019 ובחודשים העוקבים, וזאת בהשוואה להכנסות בחודשים המקבילים בשנה הקודמת.

פירוז נחקר בעניין זה באריכות, אלא שלגישתי על יסוד הדוחות ועדותו, לא עלה בידו להוכיח ירידה בהכנסות העסק, שנובעת מפרסום התגובית. כך, לשם ההמחשה, לא ניתן לראות ירידה בהכנסות בחודש פברואר 2019 בו פורסמה התגובית ביחס לחודש המקביל שנה קודם (ראו בדו"ח שסומן 4 בתיק המוצגים של התובע). ההפך הוא הנכון, ישנה עליה בהכנסות.

בחקירתו הנגדית ניסה פירוז להסביר, כי על אף שבתצהירו רשם הכנסות, הרי שלגישתו מדובר בירידה ברווח. "אינני מקבל את עדותו בעניין זה", קבע בית המשפט. "תחילה יש לומר, שאין מדובר בדו"ח רווח והפסד מבוקר, כך שלא ניתן ללמוד מן הדוחות שהוגשו, באם אכן יש ירידה ברווח בחודש פברואר 2019 אל מול החודש המקביל בשנה הקודמת. שנית, משאין ירידה בהכנסות, ולהפך הוא הנכון, הרי שההוצאות הן בשליטתו הבלעדית של פירוז.

בנוסף, ניסה לטעון פירוז, לקיומו של יחס קבוע בין ההוצאות להכנסות, וכי יחס זה הופר בעקבות פרסום התגובות, בשל הצורך להגדיל את הוצאות הפרסום בשל הפגיעה בשם העסק. עיון בחקירתו הנגדית של פירוז ובשאלות שנשאל בעניין זה, מלמד כי נסיון זה כשל.

בית המשפט קבע ביחס לשאלת גובה פיצוי בתביעת לשון הרע כי לא נותר אלא לקבוע שלא עלה בידי פירוז להראות, את היקף הפגיעה שנגרמה לעסק בשל פרסום התגובית. בצד זאת קבע בית המשפט כי קיים קושי להראות את הנזק שנגרם כתוצאה מכך שאנשים נחשפו לתגובית, ובחרו שלא להשתתף בקורסים שמשווק פירוז באמצעות העסק. עניין זה לא יבוא לידי ביטוי בשום דו"ח כספי. לכך, יש להוסיף, כי פרסום לשון הרע יש בכוחו ליצור נזק לא רק ממוני, אלא גם כזה שאיננו ממוני בשל עגמת הנפש שחווה הנפגע. על הקושי בהוכחת הנזק בעוולת "לשון הרע" עמד בית המשפט העליון בפסק דינו בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי [פורסם בנבו] (4.8.2008)(להלן – "פרשת נודלמן"):

"מבחינת הדרישה ההוכחתית, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת (שנהר, 367). למונח "נזק" שבפקודת הנזיקין, הכולל גם פגיעה בשם טוב, יש להעניק משמעות רחבה, ולכלול בו כל הפסד מוחשי, לרבות סבל נפשי (דיני הנזיקין, 162; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1) 113 (1985), 139). כך הוא לענין העוולות הכלליות שבפקודת הנזיקין, המתפרשות גם על נזקים נפשיים וכאב וסבל, וכך הוא בעוולה על פי חוק איסור לשון הרע, שעיקר עניינה פגיעה בשם טוב של אדם. עוולת לשון הרע גוררת באופן טבעי נזקים שלא אחת קשה לאמוד אותם במושגים ממוניים, וקשה להיטיב אותם בדרך ממונית ישירה."

לטענת כהן, היתה הרשמה מלאה לקורס אותו פרסם פירוז, ומתחת לפרסום שלו נרשמה התגובית, ועל כן לא נגרם לפירוז כל נזק בשל התגובית. עוד טוען כהן, כי ראוי להקל עליו בפסיקת פיצויים, לאור הוראת סעיף 19(3) לחוק, שכן הוא לא התכוון לפגוע בפירוז בעת פרסום התגובית, אלא דבריו כוונו לאדם אחר.

בשאלת גובה פיצוי בתביעת לשון הרע קבע בית המשפט כי פיצוי בלא הוכחת נזק, כשמו כן הוא, אין על התובע חובה להוכיח את ההיקף המדויק של נזקו לצורך קבלת פיצוי. לכן, אף שפירוז לא הצליח להראות בראיות של ממש את היקף הפגיעה בו ובעסקו, הרי שכאמור יש קושי מובנה בכך.

יתרה מכך, בפרשת "נודלמן" שנזכרה לעיל, קבע בית המשפט העליון שלפיצוי מטרות נוספות מעבר להטבת הנזק הממוני הישיר, ובין היתר יש לתת ביטוי לעוגמת הנפש שנגרמה לנפגע. בפסק הדין עמד בית המשפט על השיקולים אותם יש לשקול בקביעת סכום הפיצוי:

"מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פירסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (ענין מנדל-שרף, 174; ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות, פד"י נה(1) 721 (1998), 725). נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי הענין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן (לשון הסעיף, וראו גם ענין 723/74 הארץ, 322); היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי (ענין פרידמן, 244; ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פד"י מו(3) 827 (1992), 835)."

בצד השיקולים הקשורים במידת הפגיעה בנפגע, נקבע בסעיף 19 לחוק שישנם שיקולים הקשורים במעוול, שיש לקחת אותם בחשבון, בעת פסיקת גובה פיצוי בתביעת לשון הרע. נאמר בסעיף כך:

"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

(1)        לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

(2)        הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

(3)        הוא לא נתכוון לנפגע;

(4)        הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים."

בהתייחס להוראת סעיף 19(3) לחוק, יש לשוב ולומר, שלטענת כהן לא התכוון כלל לעסקו של פירוז, אלא לעסק אחר. בעניין זה, בשים לב לכך שאין מחלקות שאין כל היכרות מוקדמת בין הצדדים, וגם לא נטען וממילא לא הוכח, שכהן קיבל שירות מפירוז בעבר, אזי אני נותן אמור בדבריו. בצד זאת, יש לומר שקורא התגובית לא יכול לשער כי מדובר בטעות בזיהוי מטעמו של כהן.

בהתאם להוראות סעיף 19(4) לחוק, ניתן להתחשב גם בקיומה של התנצלות, אלא שכהן לא הביע כל רצון להתנצל על דבריו, וממילא לא פרסם התנצלות בדרך הקבועה בחוק. לאור האמור, בעת קביעת הפיצוי קבע בית המשפט כי ייתן משקל מוגבל לכך שכהן טעה בפרסום אותו ביצע.

בעת קביעת גובה הפיצוי, יש לשקול, בין היתר, את שאלת תפוצת הפרסום, אשר לה משקל גבוה בקביעת גובה הפיצוי, ואת משך הזמן בו הציבור יכול היה להיחשף לפרסום (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, 594).

במקרה זה, בו התפוצה המקסימלית של הפוסט עומדת על 317 בני אדם, ומשהוסרה התגובית לאחר 16 שעות, ולא ניתן עוד לראותה, יש לפסוק את שיעור הפיצויים על הצד הנמוך.

בית המשפט הציג סקירה של  גובה פיצוי בתביעת לשון הרע בפיצוי בעלי עסקים

בת"א (ת"א) 33784-04-15 שי רג'ואן נ' אמנון יצחקי (פורסם במאגרים משפטיים, [פורסם בנבו], 27.8.2015), נפסק לחובת הנתבע תשלום פיצוי בגובה 4,000 שקלים, בהתחשב בכך שדובר בפרסומים הדדיים פוגעים, שנעשו בקשר עם עיסוקם של הצדדים.

בת"א (ת"א) 16410-10-14 גיא בית און נ' מיכאל הרשקוביץ (פורסם במאגרים משפטיים, [פורסם בנבו], 31.3.2015), נפסק לחובת הנתבע תשלום פיצויים בגובה של 10,000 שקלים בגין נזק בלתי מוכח שנגרם לתובע, עורך דין במקצועו, מפרסומי הנתבע, אשר נעשו באתר אינטרנט ובפייסבוק.

בת"א (ת"א) 39830-09-17 דרוקר נ' יואב אליאסי (פורסם המאגרים משפטיים, [פורסם בנבו], 4.8.2020), נדון עניינה של מנהלת עמוד עסקי העוסק באוכל, אשר פרסמה פוסט פוליטי. כתגובה לפוסט הפוליטי, כתבו הנתבעים 2-10 ביקורות מכפישות בעמוד הפייסבוק העסקי שלה, מבלי שנמנו כלל על קהל לקוחותיה. נקבע כי דברי הביקורת שפורסמו עולים כדי לשון הרע, ונפסקו לחובת כל אחד מהנתבעים 2-10 תשלום סכומים הנעים בין 1,000 שקלים לבין 8,000 שקלים בתוספת הוצאות.

בית המשפט קבע: "לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, ובכלל זה העובדה שלא עלה בידי פירוז להוכיח פגיעה ממונית, אך בצד זאת קיים קושי להוכיח באם אנשים שנחשפו לתגובית נמנעו מלהירשם לקורסים נוספים. וכאשר אני נותן דעתי לכך שכהן התכוון לפגוע בעסק אחר, אך לא התנצל בפני פירוז, אני פוסק שכהן ישלם לפירוז פיצויים בסכום של 10,000 שקלים".

בסיכום קבע בית המשפט כי התביעה מתקבלת. כהן ישלם לפירוז פיצויים בסכום של 10,000 שקלים. בנוסף ישלם כהן לפירוז שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 5,000 שקלים.

תא (אשד') 10790-03-19  אורי פירוז נ' יגאל רפאל כהן