סמכות עניינית במסגרת תביעת קניין רוחני

לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית לדיון במסגרת תביעת הקניין הרוחני, אשר כוללות בקשה למתן סעדים שאינם כספיים, כדוגמת צו מניעה או צו עשה ? שאלה זו, המעסיקה לא אחת את הערכאות הדיוניות, התגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון במסגרת שתי בקשות רשות ערעור. התפתחותו של עולם האינטרנט והסחר האינטרנט מביא לפתחו של בית המשפט תביעות רבות בתחומי קניין רוחני.

שני המקרים נסובו סביב השאלה של סמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי במקרים בהם מבוקש סעד בנושא קניין רוחני, המשלב בין סעד שאינו כספי לבין סעד כספי בסכום נמוך מ-2.5 מיליון שקלים – אשר נמצא בסמכותו של בית משפט השלום. במסגרת בקשות רשות הערעור העלו המבקשים טענות דומות. לשיטתם, שגה בית המשפט המחוזי בהחלטותיו כי הסמכות העניינית לדון בתביעותיהם נתונה לבית משפט השלום. בתמצית, טוענים המבקשים כי סעיף 40(4) לחוק קובע כי לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות עניינית ייחודית לדון בתביעת קניין רוחני אשר במסגרתה נתבע סעד שאינו כספי, אף כזו ששוויה אינו עולה על 2.5 מיליון ש"ח.

כך, הם טוענים כי בחינת פסיקותיהם של בתי המשפט המחוזיים, כמו גם בתי משפט השלום, מאז תוקן סעיף 40 לחוק בשנת 2003 ועד לאחרונה, מצביעה על כך שבמקרים בהם הסעדים העיקריים המבוקשים בכתב התביעה הם צווים אשר מעצם טיבם וטבעם שווים הכספי אינו ניתן להערכה – הסמכות העניינית לדון בתביעות בענייני קניין רוחני נתונה לבית המשפט המחוזי, גם כאשר הסעד הכספי המבוקש במסגרתה אותה תביעה נמוך מ-2.5 מיליון שקלים.

בהחלטתו מציין שופט בית המשפט העליון, פרופ' עופר גרוסקופף כי במסגרת הבקשות עולה השאלה לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעת קניין רוחני, כמו תביעת זכויות יוצרים במקרים בהם כוללות תביעות אלו סעדים שאינם כספיים (כדוגמת צווי "עשה" וצווי "לא-תעשה").

השופט דחה את שתי בקשות הערעור, אולם ציין כי סקירת החלטותיהם של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום השונים מצביעה על כך שקיימת אי-בהירות ביחס לשאלה זו, וכפועל יוצא אי אחידות בפסיקתן של הערכאות הדיוניות.

"שאלת הסמכות העניינית היא שאלה מקדמית הדורשת תשובה ברורה וחדה, וקיומה של אי-בהירות ביחס לחלוקת הסמכויות הענייניות בין הערכאות הדיוניות השונות עלולה לפגוע בוודאות המשפטית של בעלי דין ולגרום לבזבוז משאבים של הצדדים ושל המערכת המשפטית כולה", ציין פרופ' גרוסקופף.  

השופט ציין בהחלטתו כי המבחן הקובע לעניין חלוקת הסמכות העניינית בין בתי המשפט האזרחיים הוא מבחן הסעד – היינו, זהות הערכאה המוסמכת לדון בתובענה תיקבע ככלל על פי הסעד המבוקש בכתב התביעה ולא על פי עילת התביעה.

"מבחן הסעד מבוסס על ההנחה כי שוויה הכספי של התביעה – 'סכום התביעה או שווי הנושא' בלשון המחוקק – מהווה קירוב ("פרוקסי") טוב ופשוט ליישום למידת הקושי, המורכבות והחשיבות של התביעה. כך, שואף כלל זה להגשים את התכלית שבבסיס חלוקת הסמכויות ולייעל את הקצאת הזמן והמשאבים המוגבלים של מערכת בתי המשפט. אכן, יש בנמצא תביעות ששווין רב אולם מידת המורכבות שלהן קטנה, וקיימות בוודאי תביעות ששווין פעוט אולם מורכבותן וחשיבותן רבה. ואולם, זהו טבעם של כללי קירוב, אשר אינם קולעים למטרתם בכל מקרה ומקרה, אלא מביאים לתוצאה מקורבת לרצוי, תוך פישוט הדיון וחיסכון במשאבים".

השופט מוסיף כי פועל יוצא של מבחן הסעד הוא כי בידי התובע, אשר מנסח את כתב התביעה ומגדיר את הסעדים המבוקשים במסגרתו, הכוח להשפיע על הקביעה לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית. הנתבע מצדו, זכאי לאתגר את שאלת הסמכות, ובכך להביא לקיומו של דיון בשאלה זו. דיון מעין זה בשאלת הסמכות צפוי לעכב את הליך בירורן של תביעות, ולהוביל לבזבוז של זמן ומשאבים, הן של הצדדים והן של בית המשפט. משכך, שואפים כללי הסמכות לתמרץ תובעים להגיש את תביעתם לערכאה המתאימה והמוסמכת לדון בעניין כבר מלכתחילה".

לעניין תביעת קניין רוחני מציין השופט כי כבר בשנת 2003 תוקן סעיף 40 לחוק בתי המשפט, במסגרת תיקון מס' 36, ביחס לתביעה, כך קובע הסעיף בעקבות התיקון:

40.  בית משפט מחוזי ידון באלה:

[…]

(4)  תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2);

[ההדגשה הוספה]

תיקון זה בא לעולם בעקבות רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999). שם, דובר על תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים, ונתבקשו במסגרת כתב התביעה שני סעדים: האחד – צו מניעה קבוע; והשני – פיצוי סטטוטורי בסך 50,000 ש"ח. באותו עניין, קבע בית משפט זה כי צו המניעה הקבוע אינו ניתן להערכה כספית, ולכן הסמכות לתתו מסורה לבית המשפט המחוזי; ואילו הסעד הכספי מצוי בסמכותו של בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי במצב זה יש להחיל את "הלכת פיצול הסעדים", ולהפריד את התביעות. פסק דין זה הוביל כאמור לתיקון החוק.

"הנה כי כן, סעיף 40(4) לחוק אינו שולל מבית משפט השלום את הסמכות לדון בתביעות בענייני קניין רוחני, אלא מסמיך את בית המשפט המחוזי 'לדון בתביעה בענייני קניין רוחני (כהגדרתה בסעיף הנזכר), אף אם סכום התביעה בה אינו עולה על הסכום הנמצא בסמכותו של בית משפט השלום (2.5 מיליון ש"ח), ובלבד שהיא כרוכה בתביעה בענייני קניין רוחני המצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי', מציין השופט. היינו, מטרתו של התיקון הייתה למנוע את פיצול הדיון במקרים בהם, במסגרת אותה תביעה, מתבקש סעד אחד המצוי בסמכותו של בית המשפט המחוזי וסעד אחר המצוי בסמכותו של בית משפט השלום. בכך ביקש התיקון למנוע מצב בו מתנהלים שני הליכים משפטיים הנוגעים למסכת עובדתית אחת בשתי ערכאות שונות, ולהבטיח יעילות דיונית. עם זאת, במקרים בהם ניתן להעריך כי שווים הכולל של הסעדים המבוקשים אינו עולה על תקרת סמכותו העניינית של בית משפט השלום, הרי שהתכלית העומדת בבסיסו של התיקון נעדרת תוקף – במקרים אלו אין חשש מפיצול סעדים שיוביל לפגיעה ביעילות הדיונית, ולכן לא קיימת הצדקה כי עניינים אלו יידונו בבית המשפט המחוזי".

בהחלטתו קובע השופט כי אין בתיקון כדי להוביל למסקנה שבכל תביעת קניין רוחני, בה נתבע סעד כספי יחד עם סעד שאינו כספי, הערכאה המוסמכת תהיה בית המשפט המחוזי. פרשנות שגויה זו של התיקון עולה לכאורה בחלק מפסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים לאורך השנים.

בשאלה בין סעד שאינו כספי לסעד שאינו ניתן להערכה קובע השופט כי סעיף 75 לחוק בתי המשפט קובע כי כל ערכאה הדנה בעניין אזרחי מוסמכת לתת גם סעדים שאינם כספיים, כדוגמת צו עשה, צו לא-תעשה וכיוצא בזאת. משכך, גם כאשר מדובר בתביעה המשלבת סעד כספי עם סעד שאינו כספי, הסמכות העניינית תיקבע – כמצוות סעיפים 40 ו-51 לחוק בתי המשפט – על פי שווי התביעה, דהיינו לפי סכום התביעה או שווי נושאה.

"לצורך קביעת הסמכות העניינית לדון בתביעות בענייני קניין רוחני, אין חשיבות לשאלה מהם סוגי הסעדים הנתבעים במסגרת התביעה – סעד כספי, סעד הצהרתי, צו מניעה או צו עשה – אלא יש לבחון את שווי התביעה, דהיינו את סכום התביעה או שווי נושאה. ויובהר, ככל שמדובר בסעד כספי, הרי שהערכת שווי התביעה נעשה לפי 'סכום התביעה' – הוא הסכום אותו דורש התובע בכתב התביעה; לעומת זאת, ככל שמדובר בסעד שאינו כספי הרי שלא ניתן לאומדו לפי 'סכום התביעה', ועל כן יש להעריכו על פי 'שווי הנושא', דהיינו לפי אומדן הערך הכלכלי אותו ניתן לייחס לאינטרס עליו מבקש התובע להגן באמצעות הסעד".

השופט פרופ' גרוסקופף קובע כי בבסיס טענותיהם של המבקשים חבויה ההנחה כי סעד שאיננו כספי בתחום הקניין הרוחני הוא סעד שבהכרח לא ניתן להעריך את שוויו. הנחה זו לא ניתן לקבל. אכן, הפסיקה הכירה בכך שבמצבים בהם לא ניתן לשום את שווי התביעה, נתונה הסמכות לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית. ואולם, עצם העובדה שנתבעו סעדים שאינם כספיים, אין בה כדי ללמד שלא ניתן לקבוע את שווי התביעה. מלשונו של סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט עולה כי כאשר נתבעים סעדים שאינם כספיים יש להעריך את שווי התביעה לפי 'שווי הנושא'. על כן, כאשר ניתן להעריך, ולו על דרך האומדנה, כי שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום הנמצא בסמכותו של בית משפט השלום (2.5 מיליון ש"ח), בית משפט השלום יהיה הערכאה המוסמכת לדון בעניין.

"במקרה הרגיל, מטרתו של סעד שאינו כספי המתבקש בהלכים אזרחיים, לרבות צו מניעה, היא להגן על זכויותיו של התובע בנכס כלשהו, בין אם מוחשי ובין אם ערטילאי (ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' הרר, [פורסם בנבו] פסקה 27 (5.12.2005); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 571 (מהדורה שביעית, 1995)). משכך, ככל שניתן לאמוד את הערך הכלכלי של האינטרס עליו מבקש התובע להגן באמצעות הסעד הלא כספי, הרי שמשווי זה ניתן לגזור גם את ערכו של הסעד המבוקש עצמו, ובדרך זו לקבוע האם שווי התביעה נופל לגדר סמכותו של בית המשפט השלום או לגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי. כך למשל, תביעה להשבת נכס מיטלטלין היא תביעה לסעד שאינו כספי, ועל כן אין משמעות למונח "סכום התביעה". ואולם, פשיטא כי תביעה כזו צריך להגיש בהתאם ל"שווי הנושא", דהיינו שווי המיטלטלין שהשבתם נתבעת. בדומה, ברי כי שוויו של צו מניעה שמטרתו לאסור ביצוע פעולות בחשבון בנק מסוים, ייגזר משווי הנכסים המוחזקים באותו חשבון הבנק. לפיכך, ככל שהיתרה בחשבון עו"ש, או שווי המניות המוחזקות בתיק ניירות ערך, אינם עולים על 2.5 מיליון ש"ח, יש להגיש את התביעה לצו מניעה לבית משפט השלום".

השופט מציין כי עקרון זה תואם לא רק את לשונו של חוק בתי המשפט, אלא גם את התכלית העומדת בבסיס חלוקת הסמכות העניינית. כפי שתואר לעיל, הרציונל המרכזי עליו מושתתים כללי חלוקת הסמכות העניינית בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום הוא ניתוב יעיל של תביעות בין הערכאות הדיוניות, בהתאם לרמת מורכבותן וחשיבותן. בעניינים אזרחיים, השווי הכלכלי של האינטרס עליו מבקש הסעד להגן מהווה אינדיקציה מספקת מבחינת דיני הסמכות העניינית לרמת המורכבות והחשיבות של התביעה.

"בדרך זו יש לנהוג גם ביחס בתביעת קניין רוחני בה נדרשים סעדים שאינם כספיים, בין אם לבדם ובין אם בנוסף לסעדים כספיים – תביעות מסוג זה אינן בהכרח מורכבות או משמעותיות יותר מהליכים אזרחיים אחרים, ובדומה לתביעות בתחומים אחרים, מצוות המחוקק היא לנתבן בין הערכאות לפי הערכת שווי התביעה. לפיכך, ככל שהסכום הכספי הנתבע והשווי המוערך של האינטרסים שהגנתם נתבעת במסגרת הסעדים שאינם כספיים אינם עולים במצטבר על 2.5 מיליון ש"ח, הרי שעל פי הגיונם של דברים הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום. זאת, על אחת כמה וכמה על רקע המגמה הכללית המסתמנת בעשורים האחרונים, במסגרתה הורחב משמעותית היקף הסמכות העניינית של בתי משפט השלום".

השופט מציין כי בקביעת שווי האינטרס שהגנתו נתבעת, יש להתייחס לערך הכלכלי של האינטרס שצפוי להיפגע אם לא יינתן הסעד, ולא לשווי הכולל של הקניין הרוחני בו מדובר. כך, לדוגמה, בתביעה של בעל זכויות בתוכנה כנגד משתמש בלתי מורשה, יש לבחון את הערך הכלכלי של השימוש הבלתי מורשה, ולא את שוויה הכולל של התוכנה בה מדובר.

 אומנם עשויים להיות מקרים בהם הערך הכלכלי של האינטרס שהגנתו נתבעת אינו ניתן להערכה כספית (כדוגמת סכסוך ביחס לבעלות בפטנט שטרם נוסה בשוק), ולכן גם שוויו של הסעד שאינו כספי לא יהיה ניתן להערכה. ואולם, על דרך הכלל, ניתן להעריך, ולו באופן גס, את שווים של האינטרסים שלשם הגנתם נדרשים סעדים שאינם כספיים.

את הדיון בנושא מסכם השופט פרופ' גרוסקופף:

  • הסמכות העניינית לדון בתביעות בענייני קניין רוחני הכוללות סעד שאינו כספי, אינה נתונה באופן בלעדי לבית המשפט המחוזי, אלא היא נקבעת על פי שווי התביעה, בהתאם לכללי הסמכות העניינית החלים ביחס לתביעות אזרחיות שאינן במקרקעין (סעיפים 51(א)(2) ו-40(1) לחוק בתי המשפט). לפיכך, ככל ששווי התביעה נמוך מ-2.5 מיליון ש"ח הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט השלום; ככל ששווי התביעה גבוה מ-2.5 מיליון ש"ח, או אינו ניתן להערכה, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.
  • תכליתו של סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט היא לבטל את הלכת "פיצול הסעדים" ביחס לתביעות בתחום הקניין הרוחני בהן מתבקשים סעדים שחלקם מצויים בסמכותו של בית המשפט המחוזי וחלקם בסמכותו של בית משפט השלום, וזאת על ידי הסמכתו של בית המשפט המחוזי לדון במכלול הסעדים הנתבעים. לסעיף זה אין כל רלוונטיות כאשר מכלול הסעדים הנתבעים בתביעה הם בסמכותו של בית משפט השלום, ועל כן הסמכות לדון בתביעה כזו היא לבית משפט השלום.
  • שווי התביעה לצורך קביעת הסמכות העניינית נגזר משווי הסעדים הנתבעים במסגרתה. השווי של הסעדים הכספיים הוא הסכום הכספי הנתבע בתובענה ("סכום התביעה"); השווי של הסעדים שאינם כספיים הוא הערך הכלכלי אותו ניתן לייחס לאינטרסים עליהם מבקש התובע להגן באמצעותם ("שווי הנושא").

הערה: כאשר נתבעים הן סעד כספי בסכום הנמוך מ-2.5 מיליון ש"ח, והן סעד שאינו כספי שהערכת שווי נושאו נמוכה מ-2.5 מיליון ש"ח, הנטל להוכיח כי הצטברות הסעדים הללו מוציאה את התביעה מסמכות בית משפט השלום ומביאה אותה לגדר סמכות בית המשפט המחוזי, מוטל על התובע, וזאת בהתאם לכלל הרגיל, לפיו הנטל להוכיח אמיתותה של טענה רובץ על הטוען לה (רוזן-צבי, עמ' 445; אורי גורן, עמ' 474. ראו גם: ע"א 7340/13 מדינת ישראל נ' אלשער, [פורסם בנבו] פסקה מ"ה (11.10.2015)).

  • שווי התביעה אינו ניתן להערכה באותם מצבים בהם נדרש סעד שאינו כספי, אך לא ניתן לקבוע, אפילו על דרך של אומדן, מהו שווי נושא התביעה. דהיינו, כאשר לא ניתן להעריך, ולו באופן גס, מהו הערך הכלכלי של האינטרס עליו מבקש התובע להגן באמצעות הסעד שאינו כספי. במקרים אלה, הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי.

רעא 6500/19 ד"ר שרון גבריאל נ' ורד אשד, ניתן ביום 7.5.20, פורסם בנבו

כל האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי וכל המידע המצוי באתר משמש כמידע כללי בלבד. אין בדברים האמורים בכדי להחליף מידע הניתן על ידי עו”ד, ועל הקורא לפנות ולהתייעץ עם עו”ד העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה משפטית כזו או אחרת. כל המסתמך על האמור לעיל בכל דרך שהיא, עושה זאת על אחריותו בלבד והאחריות לכל תוצאה ישירה או עקיפה, בשל הסתמכות על האמור, תחול על המשתמש בלבד.

משרדנו לא ייצג בתיק האמור

5 1 הצבעה
דרג את המאמר
הירשם
הודעה
guest
1 תגובות
הישן ביותר
החדש ביותר ההצבעות הרבות ביותר
תגובות
צפה בכל התגובות
ארז פחג

לדעתי יעבור עוד זמן עד שבתי המשפט יבינו את מסמכות הנזק בהפרות של קניין רוחני. כמו שהרבה פעמים המעשה הוא רוחני בלבד, שימוש במידע, יצירה, פטנט וכו, והקניין רוחני, חושבים בתי המשפט שהנזק הוא רוחני בלבד, כזה שניתן להגנה ע״י קנס סמלי או צו מניעה מוגבל בזמן. בפועל מדובר הרבה פעמים בנזק סופי ומוחלט לארגון. למשל במצב בו עובד לשעבר עושה שימוש בקניין רוחני, הוא גוזר כליה מוחלטת על העסק. הראייה המעוותת שבטה לידי ביטוי בהלכת צ’ק-פוינט, אשר משווה בין גניבה של קניין רוחני (גניבה לכל דבר, שהמשמעות שלה דורסנית הרב. יותר מאשר גניבה פיזית, למשל של הרכב של המעסיק),… קרא עוד »

שתף את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב google
שיתוף ב whatsapp

צור קשר

    [anr-captcha]

    מאמרים בנושא