האם מבוטח שלא עמד בתנאי פוליסת הביטוח שרכש זכאי לקבל פיצוי כלשהו מהחברה ? בית משפט השלום בראשון לציון מיישם את הלכת פיקאלי, אשר ניתנה על ידי בית המשפט העליון. בהתאם לפוליסת ביטוח שרכש התובע הוגבלה הנסיעה ברכב לשני נהגים: התובע ואשתו. יום אחד התקשר אבי התובע לבנו, וביקש כי זה יסייע לו בהסעת משאית השייכת למפעל שבבעלותו, מהמוסך שבו חנתה אל עבר המפעל, השוכן, לפי הנטען, מרחק 10 דקות נסיעה משם. יש לשים לב כי פסק הדין התהפך במסגרת דיון נוסף בבית המשפט העליון דנ"א 5325/19

משרדנו עוסק בתביעות נזיקין ותביעות ביטוח – ניתן להתקשר 09-9699960 או לפנות למייל office@rgslaw.co.il

הבן הגיע עם הרכב הפרטי שבבעלותו, וסיכם עם אביו כי בעוד שהוא יסיע את המשאית למפעל, יסיע האב את הרכב הפרטי. בדרך למפעל אירעה לאב תאונה. לאחר התאונה פנה התובע לחברת הביטוח, בתביעה לקבלת פיצוי בגין נזקיו. תביעתו נדחתה בנימוק כי הפוליסה, לפי תנאיה, מוגבלת רק לתובע ולבת זוגו, ואינה תקפה לגבי אביו, אשר נהג בשעת התאונה.

התובע טען כי כלל לא היה ער לעובדה שהפוליסה אינה תקפה, והיה משוכנע בכך שכל נהג מעל גיל 30 רשאי לנהוג ברכב. בנוסף הפנה התובע להלכת פיקאלי שנקבעה ברע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח [פורסם בנבו] (ניתן ביום 4.6.2019), וטען כי בשים לב לפער של כעשרה אחוזים בין המחיר ששילם לזה שהיה אמור לשלם לו רכש פוליסה שהייתה תקפה לכל נהג מעל גיל 30, הוא זכאי, לכל הפחות, לפיצוי בגובה של כ-90% מגובה הנזק שנגרם לו.

חברת הביטוח מצידה טענה כי משעה שהתובע כלל לא טרח לקרוא את פרטי הפוליסה, הרי שעניין לנו באדם רשלן המנסה להחצין את הסיכון שיצר על חברת הביטוח. לדבריה, העובדה שהתובע קיבל לידיו תחילה פוליסה שתנאיה מאפשרים לכל נהג מעל לגיל 30 לנהוג ברכב, אך בחר לשנותה כך שרק התובע ואשתו יוכלו לנהוג ברכב – דבר שהביא להפחתה בגובה הפרמיה, מצביעה על כוונת מרמה.

שופט בית משפט השלום בראשון לציון, יוני לבני, קבע כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כך שמהפיצוי שיקבל התובע ינוכה הפער בין גובה התשלום שבו היה נושא לו רכש ביטוח המכסה כל נהג מגיל 30; לבין גובה התשלום ששילם בפועל.

הלכת פיקאלי, שעסקה במצב של החמרת סיכון עקב אי עמידה במגבלת הגיל שבפוליסה (אף שכפי שעולה ממנה, עקרונותיה יפים גם למצב של אי גילוי בשלב הטרום החוזי), נדונה השאלה אם יש להתייחס לסטייה מסוג זה מתנאי הפוליסה, כמצב של החמרת סיכון קיים, או שמא כסיכון שמלכתחילה לא נכלל בתנאי הפוליסה. שופטי הרוב, ברק-ארז וגרוסקופף, סברו כי מדובר בהחמרת סיכון הנכנסת בגדרי סעיפים 18-17 לחוק חוזה ביטוח. הכרעתם הושתתה על התכלית הצרכנית-סוציאלית של חוק חוזה ביטוח; על הסביבה הפרשנית של חוזי ביטוח, המתאפיינת בנחיתות מובנית של המבוטח בכל הנוגע להערכת הסיכון; וכן על אופן ניסוחו של חוזה הביטוח, המכסה שורה ארוכה של סיכונים לאובדן או נזק לרכב המבוטח במסגרת תאונה, ללא כל התייחסות לשאלת זהות הנהג, וכדברי השופט גרוסקופף, אף  לא "לעובדה שיש לרכב נהג".

בצד זה, נחלקו דעות שופטי הרוב בשאלה אימתי התנהלות המבוטח תעלה כדי "כוונת מרמה" השוללת את זכותו לקבל תגמולי ביטוח. השופטת ברק-ארז, שאליה הצטרף השופט עמית, סברה כי אין די בכך שיהיה מדובר בשימוש ברכב על-ידי נהג צעיר בידיעה של בעל הפוליסה, אלא נדרש "דבר מה נוסף", המצביע על הסכמה נמשכת שלו שכך ייעשה – בין מלכתחילה כתכנית שהייתה כבר בעת רכישת הפוליסה, ובין בהמשך במהלך חיי הפוליסה. כפי שהודגם בפסק הדין, ככל שמדובר בהורים המאפשרים לאחד מילדיהם הצעירים לנהוג ברכב מעת לעת, כחלק משגרת המשפחה, למשל במהלך בילויים של סוף שבוע – וחרף זאת נמנעו מרכישת פוליסה המכסה גם נהיגה של נהג צעיר – מדובר בכוונת מרמה. לעומת זאת, נהיגה חד-פעמית של אותו נהג צעיר כמי שמחליף הורה שלא חש בטוב במהלך הנהיגה – אינה מצב של מרמה. לעומת זאת, סבר השופט גרוסקופף כי יש לפרש בצמצום את חריג המרמה למקרים שבהם לא רק שהמבוטח ידע על החמרת הסיכון, אלא פעל מתוך מניע פסול, המתבטא ברצון להטעות את המבטחת כדי לקבל ממנה דבר שלא ניתן היה לקבל ממנה אלמלא ההסתרה.

בית המשפט קבע כי הסיטואציה הנדונה בענייננו שונה במידת מה מזו שנדונה בעניין הלכת פיקאלי. בעוד שבאותה פרשה דובר באי עמידה במגבלת גיל, בענייננו מדובר בחריגה ממגבלה דווקנית יותר הקבועה בפוליסה, ומאפשרת נהיגתם אך של נהגים ספציפיים המנויים בה. סיטואציה דומה נדונה בע"א (מחוזי חיפה) 11156-10-14 קרדן רכב בע"מ נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (4.3.2015) (להלן: עניין קרדן). באותה פרשה נקבע כי –

"בנקיבת שמות הנהגים המבוטחים, הצדדים לחוזה ביטוח קבעו למעשה שחוזה הביטוח יחול רק על מקרי ביטוח שיקרו למי מהנהגים ששמותיהם נקובים בפוליסת הביטוח, בין אם נהגים מסוכנים יותר ובין אם נהגים פחות מסוכנים. במילים אחרות  – ההתחייבות החוזית של המבטחת (המשיבה) ניתנה אך ורק ביחס למקרי ביטוח, שייקרו למי מנהגים ששמותיהם נקובים ברשימת הפוליסה".

ואולם, פסק הדין בעניין קרדן, ניתן לפני פסק הדין בפרשת פיקאלי. נשאלת השאלה אם בהבחנות העובדתיות בין שני המקרים יש כדי לשלול את תוקפן של קביעותיו של פסק הדין בעניין פיקאלי  על ענייננו.

בהכרעתו קבע בית המשפט כי במבט ראשון, נראה כי עוצמת ה"שינוי המהותי" שמתרחש כשתובע חורג מתנאי פוליסה המגבילה את השימוש לנהגים ספציפיים, גבוהה מזו הנוגעת לחריגה מתנאי פוליסה המגבילה את השימוש לכל הנהגים הנכללים בקטגוריית גיל מסוימת. בהתאם לקו טיעון זה, ניתן לכאורה לטעון כי הוספת נהג שלא נכלל בפוליסה אינה אך אקט של החמרת סיכון, אלא מדובר בסיכון שמלכתחילה לא נכלל בפוליסה. ברם, במבט שני, נראה כי הרציונאלים החלים בשני המקרים דומים.

"ראשית, התכלית הצרכנית-סוציאלית המרחפת מעל פרשנותו של חוק חוזה ביטוח, המבקשת "לאזן" בין שני צדדים לחוזה שאינם שווי כוחות, ומקבלת משנה תוקף בעת פרשנות של סייג לאחריות המבטחת (ראו בעניין פיקאלי, בפס' 14 לפסק דינו של השופט י' עמית; כן ראו דברי השופט טירקל בע"א 1809/95‏ הלמן ‎נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 82 (1996); ודברי השופט דנציגר ברע"א 104/08 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 17 (2.2.2011)), תקפה במידה דומה בשני סוגי המקרים. זאת תחת ההנחה המוסיפה לחול, שלפיה אין מדובר בחריגה מכוונת או כזו הנעשית דרך קבע, הנחה שככל שתיסתר ממילא תישלל זכאותו של המבוטח לפיצוי", קבע בית המשפט.

בית המשפט הוסיף כי כמו בעניין פיקאלי, אף הפוליסה בענייננו מגדירה את סוג הסיכונים המכוסים ב"מקרה הביטוח" בעיקר על בסיס קטגוריות של מקרים ("אש, ברק, התפוצצות, התלקחות; התנגשות מקרית, התהפכות ותאונה מכל סוג שהוא; גניבה; … שיטפון סערה וסופה" וכיו"ב; ראו בארכיון הפוליסות שבאתר הנתבעת ב-https://www.migdal.co.il/car-insurance/support/policy-terms-archive) ולא על בסיס טיב הנהג הנוהג ברכב או זהותו. בדומה לעניין פיקאלי, ההגבלה על הכיסוי הביטוחי שעניינה בזהות הנהג אינה נוגעת, אפוא, לטיב הסיכונים המבוטחים או לסוגם, אלא מיועדת להשפיע על הסתברות התרחשותו של סיכון שכבר נכלל בפוליסה, בענייננו – תאונת דרכים ("התנגשות מקרית, התהפכות ותאונה מכל סוג שהוא"). משכך, העובדה שהנהג ברכב אינו נכלל ברשימה המופיעה בפוליסת הביטוח היא, על בסיס הרציונאל שנקבע בעניין פיקאלי, החמרת הסיכון המבוטח בחוזה הביטוח, ולא היווצרות של סיכון חדש שאינו מכוסה בפוליסה. הדבר דומה להפרת תנאי בפוליסה המחייב שמירת תכשיטים בכספת  – דבר המגביר את הסיכון לגניבתם אך לא מייצר סיכון מסוג חדש (ראו והשוו רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי [פורסם בנבו] (15.9.2013)).

אינדיקציה לאופייה של החריגה ניתן ללמוד גם מפער המחירים שבין פוליסה המיועדת לכל נהג מעל לגיל 30 לבין זו שרכש התובע בענייננו. כפי שהוצג על-ידי התובע, ולא נסתר, בעוד פוליסה לכל נהג מעל לגיל 30 הוצעה לו במחיר של כ-3,200 שקלים; הרי שכנגד הפוליסה שנרכשה בסופו דבר שילם התובע סך של 2,940 שקלים, הבדל של כ-9% בלבד. אף נתון זה עשוי להצביע על כך שעניין לנו בהבדל של עוצמת סיכון שהוחמרה, ולא ביצירת סוג חדש של סיכון.

"במאמר מוסגר יצוין כי בחינת נסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה עשויות להצביע על כך שבשים לב לזהות הנהג ברכב בזמן התאונה – אדם בן 60 שלפי הנטען הוא בעל ניסיון בן 40 שנות נהיגה בכלי רכב מסוג זה, ספק אם בפועל הסיכון אכן הוחמר. כך, בפרט משעה שנהיגתו של נהג זה לא התווספה לזמני הנהיגה של התובע ברכב, אלא החליפה אותו באופן חד פעמי בנסיעה שהתובע אמור היה לבצע, ובאה במקומה. עם זאת, היות שהבחינה היא קטגוריאלית ולא קונקרטית, לא ראיתי להעניק לנתון זה משקל של ממש בעת בחינת שאלת סיווג המקרה כהחמרת סיכון או כיצירת סיכון מסוג אחר. המקום הגיאומטרי שבו יש מקום לתת ביטוי לנתון זה הוא בשאלת קיומה של כוונת מרמה, שבה נדון להלן", ,קבע בית המשפט.

בית המשפט קבע כי הטעמים והרציונאלים שעמדו ביסוד דעת הרוב בפרשת פיקאלי, ואשר בעטיים סווג מקרה של חריגה ממגבלת גיל כמקרה של החמרת סיכון, ולא ככזה של יצירת סיכון חדש, יפים גם למקרה של חריגה ממגבלה הנוגעת לרשימת נהגים קונקרטית שרשאים לנהוג לפי תנאי הפוליסה, ומצדיקים התייחסות אל המקרה, בהתאם להלכת פיקאלי, כמקרה של החמרת סיכון. 

בית המשפט קבע כי  נראה כי אין חולק שבמקרה שלפנינו אין מתקיים החריג השני, המתייחס למצבים שהמבטחת לא הייתה מסכימה לבטח את התובע (אף במחיר גבוה יותר) לו ידעה בזמן אמת את העובדות כהווייתן. ודוקו: נראה שאף הנתבעת מסכימה כי האפשרות שהביטוח היה מכסה כל נהג מעל לגיל 30, לרבות את אבי התובע, הוצעה לתובע, אף שהייתה כרוכה בתשלום תגמולים בשיעור גבוה יותר. השאלה הנשאלת היא, אפוא, אם מתקיימת בענייננו כוונת מרמה, עניין שכאמור, נטל השכנוע לגביו מוטל על הנתבעת.

"לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו והאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים, עמדתי היא כי לא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענת התובע, כי לא עמדה כוונת מרמה ביסוד בחירתו להיקשר בפוליסה שאינה מכסה כל נהג מעל לגיל 30", קבע בית המשפט.

"למסקנה זו הגעתי לאחר שנתתי דעתי לאופיו החד פעמי של האירוע, ולכך שלפי הנטען הייתה זו הפעם היחידה שבה נהג אבי התובע ברכב – נתון שלא נסתר; לנסיבות המקרה המצביעות על מצב דברים ספונטני, מתגלגל וכזה הנובע מצורך דחוף שהתעורר – ולא ממהלך מתוכנן; וכן מהתרשמותי ממהימנות עדות התובע ועדות אביו, כי טעו בתום לב לחשוב כי הפוליסה חלה על כל נהג מעל לגיל 30. כאמור, נתון אחרון זה אף עשוי להתיישב עם הגיונם של דברים, בשים לב לכך שבאופן מעשי, רמת הסיכון הנשקפת מנהיגת האב אינה גבוהה על פניה מזו של הבן, וניתן היה לסבור בטעות כי הביטוח מכסה אף את נהיגתו שלו. לכך יש להוסיף כי בניגוד לדברי הנתבעת, לא הוכח כי הוסברה לתובע האפשרות לרכוש פוליסה יקרה יותר, המכסה כל נהג, וכי זו נדחתה על ידו באופן פוזיטיבי. לעניין זה ניתן להפנות גם למסמכי הפוליסה שצורפו לכתב התביעה, מהם עולה כי בניגוד לדברי הנתבעת, שלפיהם בוצעו בפוליסה שינויים באופן שמצמצם את היקף הכיסוי, בפועל הפוליסה עליה חתם התובע נחתמה כמות שהיא, ללא שבוצעו בה שינויים (ראו במלבן שבתחתית הפוליסה שצורפה לכתב התביעה על-ידי התובע ביום 12.4.21). בנסיבות אלה, בהתאם לכל אחת מהגישות שננקטו בעניין פיקאלי, לא הוכח כי התובע נהג במרמה ברכישת הפוליסה הזולה יותר", קבע בית המשפט.

בית המשפט קבע כי לנוכח סכום התביעה (בניכוי רכיבים של אי נוחות, בזבוז זמן ועוגמת נפש, אשר לא הוכחו), העומד על 13,130 שקלים, הרי שעל חברת הביטוח לשלם לתובע סך של 11,949 שקלים (91% מהסכום). לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד על סך 2,500 שקלים, שכר העדים מטעם התובע כפי שנפסק ואגרת בית משפט כפי ששולמה. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים ולאחר מכן יחלו לשאת ריבית והפרשי הצמדה.

ביום 7.7.21 הפך בית המשפט העליון את פסק הדין המקורי במסגרת הליך דיון נוסף, בהשתתפות חמישה שופטים. ההחלטה התקבלה על דעתם של שלושה שופטים מול שניים. קישור לפסק הדין בדיון הנוסף דנ"א 5325/19

תא"מ 62131-09-20 גופטמן איליה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ