בג"צ קבע בפסק דין כי מוטב להותיר את המשך פיתוח ההלכות בסוגיית פרטיות במקום העבודה, במקרים שיימצאו מתאימים לכך, לבית הדין לעבודה. מדובר על עתירה לבג"צ כנגד בית הדין הארצי לעבודה.

העותרת הועסקה על-ידי חברת אל על בתפקידים שונים, תקופה של למעלה מ-20 שנה, עד לפיטוריה בחודש מרץ 2018 בעקבות הליך משמעתי שנערך בעניינה. בבסיס ההליך המשמעתי, עמדו טענותיה של אל על להגשה שיטתית של דיווחי נוכחות כוזבים מצד העותרת.

טענות אלה נשענו בין היתר על צילומים ממצלמות שהוצבו בחצרי אל על וברחבי כבישי הגישה לנתב"ג, אשר תיעדו את כניסתה של העותרת ברכבה לחניה במקום העבודה ויציאתה ממנו כעבור דקות ספורות.

העותרת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בה טענה, בין היתר, להתנכלות מצד המשיבה, לאי-תשלום שכר ותנאים סוציאליים, לפיטורים שלא כדין ולפגיעה בפרטיותה. בתוך כך כפרה בהאשמות שהופנו כלפיה וטענה כי אלה מבוססות על מסד ראייתי פסול שכל מטרתו היא להעליל עליה מעשים שלא עשתה על מנת להביא לפיטוריה.

בטרם הכרעה בעניינה של העותרת, הורה בית הדין האזורי על קבלת עמדת היועץ המשפטי לממשלה בהתייחס לטענת העותרת לפסלות ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיותה.

בעקבות זאת הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו להליך, לאחר שמצא כי מתעוררות בהליך סוגיות עקרוניות בתחום הגנת פרטיותם של עובדים, ובכלל זאת בנושא השימוש שרשאי מעסיק לעשות בצילומים ממצלמות המוצבות בחצריו.

היועץ המשפטי לממשלה הציג בנייר העמדה שהוגש מטעמו את הדין החל על סוגיה זו, בהתמקד בהלכה הפסוקה בנושא, ותוך שימת דגש על אמות המידה שנקבעו על-ידי בית הדין הארצי לעבודה בפסק הדין בעניין איסקוב.

בתמצית, היועץ המשפטי לממשלה סבר כי במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו, רשאי מעסיק להתקין מצלמות במרחבים הציבוריים במקום העבודה. עם זאת הבהיר, כי ככל שהשימוש במצלמות במרחב הציבורי פוגע בפרטיות העובדים, נדרשת הסכמתם לפגיעה האמורה, ולמצער הסכמה מכללא, המתקיימת כל אימת שהמעסיק יידע את עובדיו כי המצלמות שהותקנו משמשות גם לצרכי פיקוח, ובכפוף לכך שהשימוש במצלמות נעשה בתום לב ובמידתיות.

בפסק דין רחב היקף שניתן ביום 27.7.2022 דחה בית הדין האזורי את תביעתה של העותרת. בית הדין האזורי נדרש בפסק דינו לעיקרי העמדה שהוגשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית השימוש במצלמות במקום העבודה וליישומה בעניינה של העותרת, והגיע לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על פסילת הראיות שנאספו בעניינה.

בית הדין האזורי קבע כי זכות העובד לפרטיות במקום העבודה אינה זכות מוחלטת וכי יש לאזנה אל מול זכות הקניין של המעסיק והפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו, בגדרה הוא רשאי לעשות שימוש במצלמות במקום העבודה לטובת הגנה על אינטרסים לגיטימיים.

בצד האמור הובהר כי פררוגטיבה זו כפופה לדרישות הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות. באשר לשימוש במצלמות במרחב הציבורי נקבע, כי חלה על המעסיק חובת יידוע כלפי עובדיו בדבר קיומן של המצלמות ותכלית השימוש בהן, וזאת בהתאם למדיניות ברורה ושקופה שתאפשר לעובדים לכלכל את צעדיהם ולקיים את חוזה העבודה בהגינות.

בהתאם נקבע, כי כל עוד השימוש במצלמות הוא מידתי והמעסיק נהג בהקשר זה בתום לב ובשקיפות כלפי עובדיו, לא תהיה בהתנגדות העובד לשימוש במצלמות כדי לגרוע מזכותו של המעסיק לעשות שימוש כאמור, כאשר מדובר בעובד שהפר את חובת תום הלב וחובת האמון. במקרים אלו נקבע כי תעמודנה למעסיק ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

אחרי שעמד על דברים אלה, קבע בית הדין האזורי כי במקרה דנן לא התקיימה פגיעה בזכות העותרת לפרטיות. בית הדין האזורי נימק את קביעתו בכך שהצילום בוצע ברשות הרבים, במצלמות גלויות הממוקמות בחצרי המשיבה ובחניה, ולצדן שילוט. נקבע כי המשיבה יידעה את העובדים ואת נציגות העובדים בדבר קיומן של המצלמות, וכי השימוש בהן נעשה בהתאם לנוהל שהובא אף הוא לידיעתם המצוי בפורטל העובדים ומגדיר במפורש כי המצלמות ישמשו גם לבירור חשד בדבר ביצוע עבירות משמעת.

ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הארצי לעבודה נדחה ובית הדין הארצי בהרכב בראשות הנשיאה ורדה וירט ליבנה קבע כי פסק דינו של בית הדין האזורי הוא רחב יריעה, מבוסס היטב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות, ועל כן לא נמצא טעם המצדיק התערבות בו.

בית הדין הארצי עמד על כך שמדובר במצלמות שהוצבו במרחב הציבורי והותקנו בידיעת העובדים בהתאם לנוהל מפורש שפורסם בפורטל העובדים לעניין השימוש במצלמות, שמכוחו נקבע כי המשיבה עמדה בחובת היידוע שחלה עליה.

בהתאם לכך נקבע, כי אין מקום להתערב במסקנתו המשפטית הנכונה והמנומקת של בית הדין האזורי, ולפיה השימוש בראיות האמורות עומד באמות המידה הנורמטיביות המתחייבות של סבירות, מידתיות והוגנות ונעשה לתכליות לגיטימיות וראויות.

העותרת, באמצעות עו"ד כפיר זאב פנתה בעתירה לבית הדין הגבוה לצדק במסגרתו  שבה על הטענות שהעלתה לפני בית הדין הארצי, ובהן הטענה ולפיה היה מקום לפסול את תוצרי השימוש במצלמות שצולמו בכבישי הגישה למקום העבודה תוך פגיעה בפרטיותה.

בעתירה נטען כי בית הדין הארצי אישר את "התוצאה התקדימית" שלפיה "מעסיק רשאי לצלם את העובד ברכבו בכבישי הגישה למקום העבודה, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של העובד, ולהשתמש בתוצרי הצילום לצורך משמעתי", גם כאשר תוצרי הצילום הושגו תוך פגיעה בפרטיותו.

כן נטען כי פסיקת בית הדין הארצי עומדת בניגוד לפסיקתו בהלכת איסקוב, ולפיה שימוש בטכנולוגיית מעקב מחייב את הסכמתו המודעת והחופשית של העובד, ואין די בהסכמה מכללא לצורך שימוש בתוצרי המצלמות; ואף בניגוד לעקרון צמידות המטרה שנקבע בו. כן נטען כי צילום העותרת בנסיעתה ברכבה הפרטי למקום עבודתה או ממנו אינו משום צילום ברשות הרבים; כי השימוש במצלמות לא התנהל על פי הנוהל הנזכר וכי זה לא הובא לידיעת העובדים או נציגות העובדים, ולפיכך לא עמדה המשיבה בחובת היידוע; וכי השימוש בתוצרי המצלמות נעשה בחוסר תום לב ומשיקולים זרים.

בפסק דין שנכתב על ידי השופטת גילה כנפי-שטייניץ נדחה הערעור בהיעדר עילה להתערבות בית המשפט. השופטת ציינה כי התערבות בית המשפט שמורה לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית וכאשר שיקולי צדק מחייבים את תיקונה.

לעניין הפרטיות ציינה השופטת: "אין זו הפעם הראשונה בה נדרשים בתי הדין לעבודה לסוגיית המתח בין זכותו של עובד לפרטיות במקום עבודתו לבין זכות המעביד לקנין ולחופש העיסוק, ולנקודת האיזון הראויה בין ערכים חשובים אלה, לרבות במקרים של שימוש במצלמות במקום העבודה. כך נעשה בעניין איסקוב וכך נעשה בפסקי דין נוספים של בתי הדין לעבודה. משאין מדובר בשדה שאינו חרוש, מוטב להותיר את המשך פיתוח ההלכות בסוגיה זו, במקרים שיימצאו מתאימים לכך, לבית הדין לעבודה שבידו מומחיות מיוחדת בתחום דיני העבודה, ומכל מקום, המקרה דנן אינו מקרה מתאים להתערבותו של בית משפט זה".

בגץ 5332/23   גליה כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

פסק הדין ניתן ביום 19.9.2023

העותרת יוצגה על ידי עו"ד כפיר זאב

בערכאות קודמות יוצגה החברה על ידי משרד נ. פיינברג – לא צוין בפסק הדין מי המייצג בעליון

משרד RGS לא ייצג בתיק.